אם בחשיפה עסקינן, הייתי רוצה שנהרהר בסוגייה המוסרית שנובעת מההחלטות שקיבלת. כאמניות, זה אך טבעי שהביוגרפיה שלנו תהיה אבן בניין מרכזית ביצירתנו. ומאידך, קיים אינסטינקט להגן על זיכרונות ועל חוויות אישיות ולא להפוך אותם לתוצר אמנותי שחשוף לעיני כל.

היה רגע, בשלב מוקדם בחיי, בו הבנתי שהאמנות לא עוזבת אותי ואני לא עוזבת אותה. הרעיונות תמיד הגיעו מהחיים, זו לא הייתה שאלה של בחירה. הדימוי הראשון שאני זוכרת בתור ילדה הוא שלא היה לנו מקום במקרר בבית, ולכן ההורים שלי הציבו אבטיח שרכשו בתוך האמבטיה. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על האבטיח וחושבת: 'איזה דימוי יפה ומוזר'. ישר ציירתי אותו. הייתה לי מרצה ב-Hunter College שציירה ציורים מופשטים. היא אמרה לי פעם: 'אני לא כמוך. ברגע שאני סוגרת את דלת הסטודיו, באופן סמלי אני סוגרת את הדלת על החיים'. הלוואי ויכולתי לעשות את זה, אבל אני לא כמוה. אני תמיד מחכה שהדלת של החיים תיפתח.

​

מעניין לקרוא את 'מיה ואני' כפרק נוסף בסיפור אמנותי שאת מספרת, דרכו את חולקת חוויות שאת חווה בנושאים כמו גופניות, נשיות והיריון. קדם לפרויקט הנוכחי המיצג The Last Performance of the Fax Machine מ-2018, בו הקבלת את תהליך ההתיישנות וחוסר הרלוונטיות של מכשיר הפקס למצבה של אישה הרה. ב-2019 הצגת בפסטיבל מנופים, בתערוכה "אחות אחות", את המיצב הפיסולי שדי, שבו יצרת פסלים של נשים מיניקות-מסתתרות. באותה שנה יצרת גם את Full Hands, עבודה שבה ציירת על בטנך ותיעדת את השבוע האחרון להיריונך. עכשיו מתווספת לחוויות הללו חווית ההורות.

אצל הרבה אמניות יש התעסקות באימהות כגרעין חזק של היצירה. זה משמח אותי שאמניות לא מפחדות להגיד 'אני גם אמא' או 'אני אמא'. הפריחה של האימהות כמקור ליצירה היא חיובית, אך עם זאת, אני מבקשת שהמיסגור הזה לא יגדיר את כל העבודה שלי כי זו לא המהות היחידה שלה. המילה 'פרק' בהקשר הזה היא מאוד חשובה. פעם אמרתי בשיח אמנית, שאם כל העבודות שלי יונחו זו לצד זו כמו פריימים מסרט, הן יספרו יחד את הסיפור של החיים שלי. כיאה לסרט שאת המשכו אני לא מכירה, אני לא יודעת מה יהיה הפרק הבא. חוסר הידיעה היא מרגשת.

 

עשיתי שני תארים באמנות, אני אמנית פעילה וצורכת הרבה אמנות. מתוקף העובדות הללו, מתרחשת אינטלקטואליזציה בלתי פוסקת של האמנות ולאורך כל הדרך אני נלחמת בה. אני חושבת שההצלחה של הפרויקט הנוכחי טמונה בכך שלא ניסיתי לעשות אמנות, פשוט ציירתי עם הבת שלי. זה היה בעיקרו תהליך מלא שמחה. אם הקורונה לא הייתה מתרחשת, כנראה שלא הייתי יוצרת את הפרויקט הזה, כי הייתי אומרת לעצמי שזה רעיון בנאלי או קיטש. משהו בקו של מיה היה מלא אותנטיות שהייתה חסרה לי בחווית היצירה. ההתבוננות בה הזכירה לי את הרצון שלי לצייר, שהלך ונעלם בחלוף הזמן, ואת הרגע המדהים של חדוות הגילוי והראשוניות שבעשייה.

 

אני אמנם לא אמא בינתיים, רק מקווה לפעמים להיות, אבל אני בהחלט בת. בספר שלך זיהיתי את הרגש הסימביוטי של דאגה שמחלחלת בין הורים לילדים. היא מהדהדת ברישומים כמו זה שבו הפכת שרבוט אדום של מיה לרוח שאת מנסה להדוף ולהרחיק ממנה בעוד שהיא שקועה במשחק; או ברישום שבו מעגלים שחורים שציירה מיה זה על גבי זה הפכו לתמונה סוערת שבה רשמת זאבים אורבים לטרף. 

 

אחרי שעלעלתי בספר, הטקסט הראשון שעלה בדעתי הוא הפואמה "שיר משמר", שכתב נתן אלתרמן לביתו תרצה אתר ב-1965. אלתרמן, בדומה לך, מונה את הסכנות האמיתיות והמדומיינות שביתו צריכה להישמר מהן: "שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך / שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך / מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חושך / מאבן קלע, מסכין, מציפורניים". אתר הגיבה לאזהרה הזו ב"שיר הנשמרת": "אני נזהרת מדברים נופלים / מאש, מרוח, משירים / בתריסים כל מיני רוחות מכים / כל מיני עופות מדברים / אבל אני שומרת את נפשי מהם / וגם איני בוכה / אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה / אני ברוכה". האם הספר הזה הוא במידה מסוימת "שיר משמר" שאת מקדישה למיה? או שהאזהרה היא בכלל תזכורת עבור עצמך אודות האתגרים הטמונים בחווית ההורות?

כשהספר התפרסם, פנתה אלי מישהי ושאלה אם הוא מתאים לילד בן חמש. עניתי שהספר מתאים לילדים שעדיין לא יודעים לקרוא, כי כמו שאת אומרת, זה ספר שמתעסק בחרדות שלי בנוגע לקיום של שתינו ותוהה עד כמה אני מצליחה או נכשלת להחזיק את הדבר הזה. לאורך תהליך היצירה המשותף, עלתה בי השאלה: האם מיה מציירת כי היא רוצה לצייר או האם היא מציירת כי היא רוצה שאמשיך להגיב ולהיות איתה? בחווית האימהות-בנות, זו שאלה חשובה שנשאלת – האם את כאן בשבילי או שבעצם אני כאן בשבילך? הספר מתחיל בהתבוננות שלי על מיה, ומתרחש בו היפוך במהלכו מיה היא זו שמתבוננת עלי. 

​

יש בספר התייחסות לרגע פואטי בו מיה קיבלה משקפי ראייה. כשזה קרה במציאות, החלטתי שגם אני אעטה משקפיים כדי שהיא תרגיש בנוח. במשך חודש שלם, הסתובבתי עם משקפי ראייה ללא עדשות. אחותי צחקה עלי ואמרה: 'רעות, היא צריכה להתמודד. את לא יכולה תמיד להנגיש לה הכל'. עניתי לה: 'אני חושבת שאני עושה את זה בשבילי'. רציתי להבין איך היא רואה את העולם. 

 

חלק ניכר מהקסם של הספר נובע מהראשוניות של הפרקטיקה שגיבשת. בטקסט היפה שכתבה מריה ה. לו, היא מכנה את הסוגה שבראת "סוריאליזם אימהי". היא כותבת: "אי אז בשנות ה-20 של המאה הקודמת החלו [ציירים סוריאליסטים]… לשלב יחדיו טכניקת כתיבה אוטומטית וציור. התנסויותיהם המשותפות הובילו להמצאת המשחק הסוריאליסטי, הגוף המיוחד (The Exquisite Corpse). משתתף אחד מצייר דמות על דף נייר ומקפל אותו כך שיסתיר חלק ממנה. הוא מעביר את הדף המקופל לבא אחריו. כל משתתף ממשיך את הציור… יש מקום להשוות בין הגוף המיוחד לבין היצירות במיה ואני. בשניהם מגלים את חדוות הציור ושיתוף הפעולה". את מסכימה עם ההשוואה?

זו השוואה מפרה, כי היא מחדדת את ההבדלים ואת המוטיבציות. מבחינה פרקטית המהלך של הסוריאליסטים היה מתמשך; וכשאני יצרתי עם מיה זו הייתה חוויה מקוטעת. כן היו רגעים במסע שהפכו לדיאלוג כמעט חומרי ואמנותי. למשל, יש רישום שבו אני נראית מרימה את החולצה. הוא נוצר כי אני חיכיתי לרגע שבו מיה תרשום קווים שיראו לי כמו טורסו, ושעליהם אוכל להתבסס. לא יכולתי להגיד לה: 'מיה, תציירי לי משהו שיראה כמו טורסו'. פשוט חיכיתי שיגיע הרגע הזה, והציפייה הייתה מרגשת בפני עצמה. מריה מאוד השפיעה עלי ועל האופן שבו אני מתבוננת על אמנות ומרגישה אותה. פגשתי אותה במהלך הלימודים בתואר השני, והיא הביאה איתה עומק שלא פגשתי קודם לכן באנשים שמתבוננים על אמנות. היא זיהתה דברים שאפילו לא אמרתי לה. זה כבוד גדול שהיא כתבה את הטקסט לספר.
 

קראת לספר "מיה ואני". האם זו מחווה שמדגישה את העובדה שהרישומים שלה הפכו למצע עבורך?

קראתי לספר כך בהשראת שירו של ג'ון לנון, God. יש בשיר שורה שבה הוא שר: I just believe in me / Yoko and me / And that's reality. יש משהו במשפט הזה שכבש אותי. שמעתי את לנון הרבה כשמיה נולדה. ג'ון לנון ויוקו אונו היו מעין קפסולה אחת כנגד כל העולם, וכשהייתי עם מיה בבית במהלך תקופת הקורונה זה הרגיש כך. רק אני והיא, קפסולה כנגד כל העולם. לנון שר "that's reality", וזו הייתה המציאות שלי. המציאות היא כמובן יותר רחבה; יש למיה אבא, בן הזוג שלי, ויש לנו גם כלב. אנחנו לא חיות לבד. אבל הייתה תחושה שהעולם נסגר ואנחנו רואות רק זו את זו.
 

לעשות ספר זה כמו…

זה כמו משחק הילדים שבו מניחים לבנים אחת על גבי השנייה ומקווים שהן לא יפלו. אחר כך מגיע הרגע בו יש מגדל, הוא עומד ויש לו חיים בזכות עצמו, ואז צריך לשמור על האיזון.

 

איזה ספר להזמין למעלעלת?

הספר של ורד אהרונוביץ'. זהו ספר פופ-אפ קסום, שהוא בעצמו יצירת אמנות.

​

איפה ניתן להשיג את הספר? באתר שלי.

​